פתח דבר


הגמד החסון הסתובב חסר מנוחה ברחובותיה הצרים של סטורמווינד. נע בין הסמטאות, בחשיכה ובדממה, נס מצל עוכר, עוין שאץ לכיוונו. הוא הביט ימינה ושמאלה, מחפש אנה ואנה מפלט או מסתור בו יוכל לשים מבטחו. זאת ועוד ידע, הגלימה אשר מחזיקה אותו בלתי נראה לא תחזיק מעמד הרבה זמן וקיסמה יפוג שוב בקרוב.
נוסף לכך יש את ה'מאירים'. הפנסים המיוחדים שהורכבו ברובע הקוסמים שכל תכליתם היא גילוי שכמותו.
"הנה הוא כאן" זעק אחד השומרים והצביע על הגמד המסתתר, הגמד הרגוע בדרך כלל החוויר ופתח במנוסה מהירה לכיוון הפתח התחתון שהוביל, כך ידע הגמד מנסיון קודם, למעבר מים צר שחצה את העיר לכל אורכה ורוחבה בקווים אלכסוניים.
בעודו אץ דרך מעברים שמע את זעקות השומרים מאחוריו ואת נביחת הכלבים שאיתם.
גמדים ידועים כאצנים גרועים אך הוא לא היה מבניהם. הוא היה גמד, מהזן הישן. גמד אשר אומן מילדותו את אומנות ההתנקשות. הרצח. ו...כן, גם הגנבה.
מנוסתו הפראית הסתיימה באחת כשנתקל בעצם גבוה. תחילה חשב שנתקע הוא בעץ או בחלק שבור מן החומה, מכיוון שריצתו הפראית הוליכה אותו לאזור הפארק הירוק, המשקיף על הנמל אשר נהרס בהתקפתו האחרונה של דרקון המוות, דת'ווינג, אך מצמוץ נוסף בעיניו, הוכיח לו בעצם שנתקל ביצור חי. דרניי לבן שיער, גבוה וחסון עמד שם כשסביבו פזורים טוטמים על הריצפה. שאמאן.
הדרניי הביט בו ולאחר מכן הביט לאופק כמזהה את קולות המרדף והמצוקה בה נתון הגמד, הוא הנהן קלות לעבר המתנקש ולחש "זה לא יהיה נעים"
תוך כדי מלמול מספר מילים מוזרות, הפך את הגמד הקטן לצפרדע ולחש "אל תעשה תנועות חשודות כך הלחש ישמר"
הגמד, בדמותו הצפרדעית, התקרב אל רגליו של השאמאן והאזין בעוד השומרים הגיעו לשאמאן לבן השיער.
"דרניי ראית כאן גמד במקרה?" שאל השומר הראשון מבין החמישה.
הוא נראה המרשים מבין החמישה, כנראה היה מפקד סיור או דבר מה כזה, ככלל, כל החמישה נראו חמושים בעלי שיריון איכותי ויקר. משמר המלך לפחות, חשב הרוצח המוסווה .
"גמד? נסה ברובע הגמדים בן אנוש"
"איך ייתכן שלא ראית כאן גמד רץ? זה לא מחזה שכיח!" התפרץ שומר מאחורי המפקד והוא בתורו הרגיעו.
השאמאן הביט לשמיים ואמר "השמיים קודרים בן אנוש. סערה מתקרבת. אָלֵכּסטרַאסָה לא מרוצה."
השומרים נראו על סף פקיעת סבלנותם ורק רטנו, "דרניי. אתה נמצא בסטורמווינד. לא באקסודר. להיכן הלך הגמד?"
השאמאן הביט בהם בשקט פניו לא מביעות דבר.
"לפה או לשם. איני יודע. לאן שנפשו חפצה בו." הוא הביט לשמיים הקודרים שוב "אולי חזר לכבשן-הברזל. אולי ברח לו לרובע הגמדים. איני יודע. כדי לו להסתתר, לגמד," לחש במסתוריות "אלכסטראסה לא מרוצה" חזר שוב.
השומרים נראו מיואשים כשהמפקד אמר "קדימה בחורים, נחפש ברובע הגמדים, תמיד שנאתי דרניי" וכך הסתלקו הם משם.
ברגע שהסתלקו מעליהם, העביר את השאמאן ידו מעל הצפרדע ובמקומה שב הגמד.
"תודה" לחש הגמד בקול צורם "אני חייב לך דרניי"
השאמאן הביט בו באדישות, ואז הביט בשמיים ואמר "השמיים קודרים גמד. אלכסטראסה לא מרוצה"
הגמד הביט בדרניי לבן השיער כאילו איבד את דעתו, ואז רטן "מ'שתגיד תודה כל מקרה" ובנפנוף גלימה הסתלק משם בעודו נצמד לצללים.
הדרניי הביט בגמד הנס בהבעה קפואה ולאחר מכן שב והביט בשמיים. "אם כן אלכסטראסה, זהו הגמד שבחרת בו. יהיה כן."
שום יצור חי בסטורמווינד, מלבד אותו השאמאן, לא ראה את הדרקונית האדומה הגדולה מנדנדת את ראשה לאישור.
כך זה התחיל....




פרק 1
שיא קן הנשרים הייתה פעילה כתמיד בשעות הבוקר המוקדמות. נביטון, כוהן המסדר פתח את עיניו ושפשפף אותם קלות.
"לעזאזל עם היום" רטן, כתמיד. אפשר יהיה לומר שנביטון היה הגרוע מבין כוהני בני האדם בברית. נכון יהיה לומר שנביטון הגרוע שבכוהנים גם בברית וגם בשבטים.
אילו ידע חלק מהתפילות והמזמורים, דיינו. אך נביטון אהב לקום מאוחר ואילו בנדיקטוס, הכוהן הראשי של הברית, דווקא תמך בהשכמות מוקדמות ובחזרה על התפילות בעוד נביטון מעולם לא טרח לתרגל את תפילות הריפוי או הקדושה.
לכן, הדיר נביטון רגליו מסטורמווינד ופרש למנוחה באזור העיירה השקטה שנקראה בפי העם "שיא"
באזור הערבות.
המדינה הגדולה והירוקה הייתה שלווה כמעט תמיד, בעיקר בחודשי האביב המרנינים ונביטון מצא את שאווה נפשו.
כל בוקר היה משכים כרצונו, מטייל ברחבי הנפה הירוקה ומתעסק במלאכה האוהבה עליו: תפירה.
בגדיו היו רכים באופן יוצא דופן, נעימים למגע וחשוב מכל, נביטון השתמש בכהונתו בכדי למלא אותם ביכולות מסטיות שלא היו מביישות את גדול הקוסמים במגדל הקוסמים שברובע.
אין ספק שנביטון היה כוהן מוכשר, אילו רצה בכך, אך הוא תמיד היה עצל והעדיף חיים קלים וחסרי מטרה על פניי דרישות המסדר.
באותו הבוקר שבו החל סיפורנו, טייל לו הכהן הצעיר כהרגלו בקודש, עד אשר הגיע ל אכסניית קואל'דניל.
האכסנייה, שנמצאה למרגלות אגם צחור ונוח היוותה אחד המקומות האוהבים על הכהן ברוב ימי השנה.
אך היום געשה המלונית ורתחה ונביטון תהה לשם מה.
הוא התקרב אט לאחד השומרים ושאל בתמיהה לפשר הדבר.
"הגיעה ידיעה" נידב הנציב האלפי "אורקים עלו על מוצב סערת-נוצה" הסביר למראה תהיתו של נביטון.
בן האנוש הצעיר עשה חשבון מהיר בראשו. לאחרונה החלו בשיא לתהות לגביו ולגבי אורך חיו הבליינים והלא מועלים לעיירה. לטענת המושל, חצוף כמה שישמע, נביטון לא רק שלא הועיל אלה הזיק מכיוון שקסמיו בתחום התפירה העלו לא באחת עשן רב מן הבית הקט בו גר, ואף יצרו רעש והמולה לא מעטים.
טוב, חשב לעצמו במעין הסכמה עצמית, אולי כדי שאני, כוהן מוסמך מטעם המסדר, אבדוק שם את המצב.
"אני חושב שאצא לשם," אמר לנציב הקפיד לשמור על הבעה רצינית בפניו, "אולי זקוקים שם לסיוע של כוהן מוסמך, בכל זאת אתה יודע, יש לי לא מעט יכולות ריפוי."
הנציב הביט בו בפקפוק ורק אמר "היזהר אם כך. יכולים להיות אורקים באזור החורשות"
הכוהן החל מרוצתו החוצה ורק זרק לשומר "זהירות זה שמי האמצעי!" אמר בעוד השומר מניד בראשו בחוסר אמון.
בחוץ, איכף בזריזות הכהן את סוסו, והחל מדהיר אותו לכיוון המוצב. אם יספיק להגיע בזמןף ואולי אפילו להציל חייו של חייל או שניים, תושבי השיא יחשבו אותו למועיל ואז לא יזרקו אותו מן הכפר.
מחשבה זאת הפעימה את ליבו וגרמה לו לדחוק בסוסו עוד קצת.
שטחי המרעה הפתוחים של עורף היבשת נשארו מאחוריו לאיטו והחורשה העבה החלה לצבור מימד מלפניו. כעת, ידע, נשארו לו כעשר דקות של רכיבה מאומצת והוא יגיע ליעדו. שם, יתקבל כמושיע! או כך לפחות הוא מקווה.
בעת הגיעו לחורשה האט את מהירותו מכיוון של חשקה נפשו לסכן את סוסו בשבירת מפרקת או רגל, וכעת דהר במהירות מופחתת.
החורשה, להפתעתו דממה. הוא עצר לפתע ברגשות מעורבים. משהוא כאן אינו כשורה, חשב.
כעת, ירד הכהן הצעיר מסוסו והחל לסרוק את סבך העצים בעיניו.
שום רחש אינו נשמע ונראה היה כאילו אפילו חיות היער דממו.
הכהן הקשיב היטב מחפש ולו רמז קל שבקלים להתקפה אך אוזניו שיטו בו.
משפט גמדים עתיק אומר "עדיף מזל טוב על חושים טובים" כך חשב ובמקרה זה מזלו הציל אותו יותר מחושיו.
בעת שאלו דממו, התקופף הכהן בדיוק בזמן כשראה חץ בעל נוצה אדומה בזנבו מתעופף מעליו ונתקע בעצ האלון העבה מאחוריו.
"לעזאזל" קילל בשקט והחל לנפנף בידיו מנסה ליצור מחסום שיגן עליו מפגיעה. אך בזה נכשל כי בו בעת שהחל להטיל את הלחש צעד אורק גבוה מבין העצים ויצר קסם נטרול שפגע בכהן במלוא העוצמה. מבט מהיר שנביטון הספיק להעיף לימד אותו על לפחות חמישה מהם. אולי יותר.
הכהן הועף אחרונית ונחבט בראשו, דבר שגרם לו סחרורות קלות.
סופו מתקרב, הרגיש נביטון, יתרה מזאת, הוא ידע .
אך האורקים לעולם לא פגעו בו עוד. מבין העצים הופיע דרניי גבה קומה, מנפנף בפטיש שני ידיים עצום, ושואג שאגות קרב.
בעודו חובט בראשו של האורק הקרוב, ראה נביטון בזווית עינו אורק נוסף מתגנב מאחורי הדרניי. רק היבהוב של הרוח, צללית חיוורת של ירוק, שהספיקה לנביטון בכדי ללחוש במהירות לחש מגן ולהטיל אותו על הדרניי. האורק שהופיע מן האוויר לפתע, נראה מופתע כשנתקל במגן והעוף אחורנית. שניים נוספים הופיעו במקומו מנופפים בגרזנים כבדים ושואגים שאגות רמות, מוכנים לקטוש את הכהן לאבק. אך גם הם לא הגיעו ליעדם. וכשנביטון הסתובב בפליאה הוא ראה גנומית קטנה בעלת שיער זהוב ידיה פרושות לפנייה וזוהרות באור מיסטי קסום ומטיל מורא.
עוד לפני שהספיק לומר מילה צווחה לו הגנומית הזעירה "זוז בן אנוש נבון" . והוא בתגובה החל נסוג לכיוונה.
הדרניי החל נסוג גם הוא כשקבוצת תפלצים מאיימת הופיעה כאוושת הרוח בין העצים.
שלושת בעלי הברית החדשים נסוגו עד שנתקלו בעץ גדול ורחב גזע. לא נשאר להם מקום לסגת אליו.
"נארו יעזור לנו" לחש הפלאדין תפילה והרים פטישו לתנועת קרב.
"אני מקווה שהתפללת היטב בבוקר בנגילה" לחשה הננסית והחזיקה היטב במטה הארוך.
נביטון הביט בהם ולחש "תודה על הנסיון, אם זה אומר משהוא"
הגנומית ודרניי חייכו לכיוונו והתכוננו למר גורלם כשקבוצת התפלצים, מלווה כעת באורקים שהתאוששו התקרבה לכיוונם.
צעד אחר צעד צמצמו התוקפים את הפער, מזהים את חוסר האונים של טרפיהם.
אך שם נעצרו. מקל נזרק מן האוויר ונחת לרגליי התוקפים.
התפלצים והאורקים הביטו במקל בטיפשות ולא ראו את שעומד לבוא. המקל, התפוצץ בפיצוץ קל משחרר זרמים חזקים ששתקו את חבורת התוקפים.
מן השמיים נחת דרקון יפייפה, צבוע בצבעי סערה ועליו רוכב דרניי לבן שיער.
"עלו במהירות, לפני שהקסם של הטוטם יפוג."
החבורה לא שעתה שנייה נוספת על הקרקע ובזינוק מהיר עלה הפלדין על הדרקון אוחז בידיו החסונות את בן האנוש והננסית.
בתחילה, התקשה הדרקון האדיר להתרומם מפאת המשקל אך לאחר מספר טפיחות כנף מאומצות התרומם באוויר ונעלם בין העננים.
נשימתו של הדרקון נעשתה כבדה יותר ויותר כשהמשקל החל מעיק על הדרקון הענק.
"חייבים לנחות" זעק השאמאן מבעד לשאון הרוח "קיראיו מתחיל להתעייף. "
הפלאדין הנהן ואחז היטב בבן האנוש ובננסית בעוד השאמאן מכוון את קיראיו מטה לכיוון ההרים האדירים שמפרידים בין הערבות לבין ארצות הגפה המזרחיות.
הם מצאו פלג מים קטן ולאחר סריקה קצרה של ההרים מצאו גם מערה קטנה בה יוכלו להעביר את הלילה.
צינה עזה ירדה על המערה בעוד השמש שקעה לה ולבנה עלתה. קור אימים הילך בחוץ ויללות הזאבים לא פסקו. בתוך המערה, לעומת זאת, המדורה הפיקה חום נעים ואילו הכהן הדברן לא הפסיק את שטף דיבורו ולו לשנייה.
"שמי הוא נביטון" אמר הכהן והוסיף עץ נוסף למדורה. "נולדתי בסטורמווינד." הוסיף ומבלי לחכות לתגובת הנוחכים המשיך. נראה היה שהיחידה שמתעניינת בדבריו היא הננסית, שישבה קשובה לידו נשענת על ידיה.
שני הדרניי ישבו בצד כשהפלאדין קורא בספר תפילות ואילו השאמאן נשען על הקיר, עיניו עצומות.
"בגיל חמש עשרה עזבתי את הכנסייה. אף פעם לא התאים לי כל כך לקום מוקדם בבוקר ולהתפלל. נראה לי מיותר לחלוטין. זה לא שאני לא יודע שום תפילה, אל תעשה לי את המבט הזה דרניי, אני כן יודע תפילה או שניים, כן גנומית קטנה, כמו המגן, אבל אני חושב ומאמין שיש דברים חשובים יותר בחיים מאשר להתפלל כל היום למיימדים או לאלים ולקוות לטוב."
הוא סידר את העצים בעדינות בעזרת מקל ארוך ואז נשען לאחור ושלף בד מתיקו.
"הנה ננסית" אמר והשליך לעברה את השמלה "משהוא שתפרתי בעצמי. כן אני יודע הצבעים לא משהוא כלל וכלל אבל הצלחתי לרקום בה מספר קסמים שיגבירו את עוצמת הקסם שלך ואולי ישמרו לך מעט קסם לזמן חרום, כל מקרה זה לא תחליף ללמידה רצינית, מסכים איתך גנומית, דרך אגב, איך אמרת קוראים לך? נטאביט? שם נחמד, כל מקרה אני למדתי את התפילות אצל בנידיקטוס, פוץ גדול, אבל מבין היטב בתפילות ומזמורים."
הוא עצר לנשום אוויר והפלאדין, שעד עכשיו התפלל בשקט, סגר את ספר התפילה ואמר "שמי בנגילה." הוא התרומם ועבר לשבת קרוב יותר למדורה.
"אותי מסקרן למה הקבוצה הזאת העזה להגיע כל כך רחוק ממעוז השבטים ולתקוף בתוך תוכי הממלכות מזרחיות"
"קבוצה?" השאמאן השמיע את קולו לראשונה . כולם הביטו לכיוונו והוא רק משך בכתפיו וחזר להביט בחוץ.
"מה כוונתך?" שאל בנגילה והביט בשאמאן
הדרניי לבן השיער הביט בו ואמר בקול אפל "זוהי לא קבוצה. זהו חוד החנית של צבא. צבא שמתכנן לפלוש לסטורמווינד"
דממה שררה במערה. דממה חדה כל כך שניתן לחתוך אותה בסכין.
"מה אנחנו מתכוונים לעשות כעת?" שאל הכוהן בקול שקט "כי למען האמת, לא ממש בא לי לחזור לכפר המשעמם שם בשיא, והייתי שמח אם היינו נשארים מעט ביחד אתם יודעים... למען הביטחון"
הוא שתק למספר שניות ואז אמר בשקט "לכו תדעו מה שוכן ביערות האלה כיום."
כולם הביטו בו בדממה ואז אמר השאמאן. "אני מסכים עם בן האדם. יהיה לנו הרבה יותר בטוח כקבוצה. השאלה היא לאן נלך? קיראיו לא יוכל להרכיב את כולנו אנו כבדים מדי."
"והרכיבה לכיוון סטורמווינד מסוכנת מדי " הוסיף הפלאדין "וגם הדרך לכבשן הברזל חסומה כנראה."
"אם כך זה ללכת לכיוון השנייה או לנסות למצוא דרך עקיפה להגיע לסטורמווינד." אמר הכוהן והתיישב בכבדות.
"יש לי דרך מהירה יותר" צייצה הננסית "אני קוסמת הלו?!" אמרה וחייכה חיוך מלא שיניים קטנות
"אני יכולה לפתוח שער לסטורמווינד"
החבורה הביטה בה בשמחה ואילו הפאלדין רק שאל "אמרי לי נא נטאביט. עשית את זה בעבר? הכוונה שלי היא האם פתחת כבר שער?"
הגנומית נראתה מהוססת מעט אך כשענתה הביטה בדרניי בעיניים כועסות . "כן ברור. זאת אומרת לא ממש שער.יותר זימון זאת אומרת לא זימון כזימון יותר כמו משיכה. לא,לא,לא" אמרה מנענעת את ראשה במהירות "יותר נכון כמו מעבר בין ממדי! לא רגע איך ג'ולי סטורמקטי הגדירה את זה בשיעור?? נו אני לא זוכרת... לא נורא! אבל כן בנגילה! אני יכולה! שער שיקח אותנו לסטורמווינד! בערך!"
הכוהן החוויר קלות ואמר לה "בערך? מה זאת אומרת בערך? חשבתי שפתחת כבר שערים!"
הננסית הסמיקה קלות ואמרה בטון שקט "לא ממש פתחתי. הייתי ליד כשפתחו. אבל אני יודעת את העיקרון!"
ויכוח עז החל לפרוץ בין הננסית לבין הפאלדין כשהדרניי מיהר להוסיף "אחותי החורגת חושבת שהיא יודעת לפתוח שער אבל בפעם האחרונה שהיא פתחה שער היא שגרה את דוד ארל לטארמור ולכן אבינו אסר עלייה לנסות לזמן או לפתוח שערים. אני צודק נטאביט?"
הננסית הסמיקה אפילו יותר מלפני כן כעת ורק הגיבה "טוב! אם ככה נלך ברגל! דרך ערמות של אורקים וטרולים ואלי יש פה גם כמה גופות מהלכות שתרמו לעניין העזובים ואז נראה מה יהיה!" היא משכה בכתפה בכעס צמותיה הזהובות ניתזות מכתפיה אם כל מילה.
בנגילה נראה כועס גם הוא ומבטו הזועף רימז מכל על כמה מילים שרצה לומר לאחותו החורגת בעוד הכוהן מביט בהם בחיוך נבוך.
"איך יכול להיות שאתם משפחה?" שאל בניסיון נואש לשנות נושא, לפחות לעת עתה.
הננסית הביטה בו ולאחר מכן באחיה ואז נשפה עמוק, כנראה כדי לאזור אומץ והחלה לספר:
"היינו כפר קטן בארץ דון-מורוג' ועסקנו בעיקר בחציבה של מחצבים ובליטוש יהלומים. אני לא זוכרת איך זה קרה או מי הם היו, אך אני רק זוכרת את הסימן. זה היה כמו חרב אדומה מוקפת באות מסויימת על רקע לבן."
"אבי, מהקורה הוביל משלחת הצלה לכפר של גנומים מזרחית למחצבת גול'בולאר. כל הכפר הושמד ונטאביט היא הזכר היחיד לאותו טבח"
הכוהן מחה דמעה מעיניו. "גיליתם מאז מהו הסמל?"
הפלאדין נענע בראשו לשלילה. "היינו בדרכנו לכפר ניב-העורב כדי לפגוש את ראש הכפר. יש שמועה באקסודר שהוא היה שם בעת הטבח ואולי הוא ידע פרטים נוספים."
הכוהן הנהן אך הפסיק בכך כששמע את השאמאן הדומם בדרך כלל מדבר "אלה חיילי מסע-צלב השני."
השלושה הביטו בו בתדהמה והוא המשיך. "אני מכיר את הסמל. אני מכיר את המנהיג." הוא הסתובב לעבר היציאה מהמערה שוב והיבט לחשכה שירדה.
"העצה של הננסית נכונה" אמר "שיגור אכן זאת האפשרות הטובה ביותר שלנו. והמהירה ביותר. אני מודע לסכנות שבכך ולכן לדעתי כדי לנוח כאן למשך הלילה ולהשתגר מחר השכם בבוקר.
אם קצת מזל עד צלצול הפעמון הראשון נפגוש את המלך ורלרן ונזהיר אותו לגבי הסכנה הקרבה.
אם מעט עזרה מהמיימדים כל כוחות הברית יגויסו עד הצהריים."
הוא הביט באחרים שהסכימו בהנהון.
"כעת אנחנו זקוקים למנוחה. נציב שמירה לפי הסדר. בנגילה אתה תשמור ראשון. נטאביט את שנייה. כוהן, אתה שלישי. אני אשמור אחרייך."
הוא סיים דבריו והחל יוצא מן המערה. אך נעצר לשמע קריאתה של הגנומית. "רגע, אבל מה שמך?"
סיבובו היה איטי. ועיניו קרות כשהביט בהם, אך קולו היה חם כשדיבר "שמי? שמי הוא שאמשמן" אמר וצעד אל החשכה.


*********************************************************

שמירתו של השאמאן החלה לאור ירח מלא. קולות הזאבים לא פסקו והוא, מנגד, ישב ובהה בלבנה.
המדורה שחכה מזמן והאור המועט שהופק מהגחלים הרוחשות סיפר לו מזמור עתיק של האש.
הוא התבונן בן היטב ולפתע קם.
צעדתו נמרצת הייתה בעודו יורד מעל הסלעים, מדרדר כמה תוך כדי נאחז בזיזי סלע כדי לא ליפול.
צעד אחר צעד עבר במהירות עד אשר הגיע לתוך היער ששוכן בסמוך לרצועת ההרים העבותה.
הוא שלף את טפריו, שני נשקי יד אכזריים למראה, קשורים היטב לידיו וחשוב מכל, מוקסמים בקסם חזק במיוחד. קסם שנקרא 'משסע האדמה".
רעשים נשמעו מכל מקום. פחד החל לאחוז בו. אולי טעה כשבא לבדו? אולי הרמז שהאש שלחה לו היה מוטעה? האם זאת מלכודת של מכשף אורקי?
הוא הביט באימה לכל עבר מחפש איום כשלפתע שמע קול מאחוריו.
"היש דבר כה מפחיד ביער שיאלץ איש מסדר טבעת-העפר לשלוף נשקיו?" הוא הסתובב בבהלה ונתקל באורק גבה קומה שערו השחור מסודר בשני צמות ארוכות לראשו, מקטורן לבן ושמלת תפילה לבנה מכסים את גופו וראשו.
היה זה ת'ראל.
שאמשמן כרע ברך במהירות ואמר "אדוני ת'ראל". אך הוא הקימו על רגליו ואמר. "אין צורך נערי כי אין אדון אני. רק ת'ראל"
השאמאן לבן השיער הביט בו בעיניין תוהה לפשר מעשיו.
נראה היה שת'ראל שם לב למבטיו של הדרניי מכיוון שאמר "אני כאן מכיוון שמיבאת החיים חוששת שאנחנו מתעכבים. האם אנחנו מתעכבים שאמשאן?"
האורק השרירי הביט בשאמאן הצעיר ועיניו שואלות.
"לא, ת'ראל. כלל לא. מצאתי את הגמד לפי בקשת הדרקונית. מצאתי את הננסית והפלאדין. בדיוק כמו ש אָלֵכּסטרַאסָה אמרה. מצילים כוהן."
ת'ראל חייך חיוך מרוצה "את הכוהן הבאת?"
"אכן, בדיוק לפי בקשתה של מלכת הדרקונים."
"מעולה. אם כך לך ואסוף את הגמד מן העיר ראמקאהן. לאחר מכן תמשיכו מזרחה לטאנריס, לעיר המעורבת גאדג'טזן שם תמצאו את הוורגון הלוחם ואת העלף משנה הצורה. אז ישאר לך למצוא רק את הצייד. כשתסיים משימות אלה, אנו נתראה שוב."
האורק הגדול הניף את פטישו האגדי והניח אותו על כתפו.
הוא ראה את מבט חוסר ההבנה של הדרניי ואמר "את האגדה על הפטיש אני יצרתי. במו ידי.
עכשיו הגיע העת שלך.
בהצלחה בני"
ובמילים אלו נעלם.




*********************************************************


השאמאן חזר למערה כשהעיר הבוקר. השמש החמה הייתה בדרכה לעוד יום עבודה במרומים, ואילו החבורה כולה התעוררה זה מכבר, כולם מלבד הכהן שישן שינה עמוקה, ראשו קבור עמוק בתוך מצעיו.
"או! תראו מי חזר!" אמרה נטאביט בנימה מזלזלת "עכשיו אולי תוכל אתה ברוב טובך להעיר את היצור הלילי ששוכב שם למרגלותיך! ניסתי במשך שעה שלמה לנער אותו והוא עדיין יושן!! זה כמו להעיר דוב אורסרינק! ג'ה!" אמרה וירקה לכיוון הכוהן הישנוני. הוא מנגד החל לנחור, דבר שהגביר את כעסה עד כדי כך ששלחה ידה לכיוון האש ומשך ניצוץ של להבה. אז רצתה הננסית להבעיר את הכוהן הישנוני אך ויתרה תחת מבטו המתרה של אחיה.
השאמאן חייך קלות ונגע בכוהן עוצם את עיניו. תוך שניות ספורות פתח הכוהן את עיניו והחל לשפשף אותם.
"אנחנו צריכים לזוז נביטון" אמר השאמאן וריכז את חפציו.
נביטון התיישב בכבדות ואמר "לעזאזל עם היום" ואז הביט בננסית המתבוננת בו בזעם והוסיף "מה? ישנתי הרבה?".
כל שעות הבוקר המוקדמות עברו על החבורה בדממה בעת שאכלו והתכוננו לשיגור. הננסית עדיין כעסה על הכוהן אך כעסה שכח מעט. אם יש לזה קשר לעובדה שנביטון תפר לה כובע תואם לשמלה כמחווה או לא זאת לא ידעו הבריות לומר, אך אין ספק שהדבר אכן תרם להרגעת זעמה.
"מוכנה?" שאל בנגילה והביט באחותו. "מוכנה" ענתה
והחלה לטוות את רשת הקסמים.
לאחר מספר שניות נוצר השער.
"לסטורמווינד" אמר שאמשמן ועבר ולאחריו עברו כל השאר.
כל שהרגישו היה משיכה חזקה בבטן ובחזה בעוד הם חולפים מרחקים, דרך שער הזימונים.

שמע, אני חייב לומר שנהניתי, הרגיש לי לעיתים בייחוד על נביטון כאילו מדובר בגדילן מהסיפורים של רומח הדרקון, למלמם כזה שבסופו של דבר עושה את הדבר הנכון ובצורה מצחיקה, מחכה לפרקים הבאים.

קודם כל תודה אחי!!
דבר שני אם אתה או כל אחד אחר מעוניין שהדמות שלו תופיע בצורה כלשהיא בסיפור שלחו לי הודעה פרטית או תוסיפו שרשור כאן ואני מבטיח שבאחד מן הפרקים הדמות תופיע =] (שלחו אם אתם מעדיפים טוב או רע )

תודה, אולי נחשוב על הופעת אורח אבל כרגע אני עובד על סיפור על הדמות הראשונה שלי ב-WOW

סיפור יפה ומעניין, אהבתי את בעיקר את המשימה של הרכבת החבורה, למרות שנראה שהיא מורכבת מכל מיני לא-יוצלחים וליצנים כאלה.
יש כמה שגיאות כתיב/הקלדה קטנות שכדאי לתקן, פנה אלי בה"פ לגבי זה.

בנוסף, שבץ תמונה בתחילת הסיפור שתשמש גם כתמונה לכתבה בעמוד הראשי של הגמדיה.

למה למרות? זה כל העניין בעלילה!
זה באמת חבורה של לא-יוצלחים שהממדים בחרו להוביל משימה עתירת גורל שיכולה להכריע את גורל העולם!
תחשוב על זה שבכל סיפור עלילה או פנטזיה (ואני קורא- המון- ספרי עלילה/פנטזיה/מד"ב וכדו') הגיבורים שאמורים להציל את העולם הם.... גיבורים!
כאן מדובר על חבורה שהייתי מהסס לשלוח אותם לקנות לחם מהמכולת במידה והיה להם כביש לחצות!
אבל זה כל היופי! איך שמחבורה לא מוצלחת יוצא הרכב גיבורים שבסופו של דבר... טוב, את זה אני אשאיר להמשך הסיפור...

נכון, אבל בסיפורי הפנטזיות הגיבורים אינם נבחרים בהכרח ע"י האלים, אלא הגורל מוליך אותם לשם (נניח יש נבואה עתיקה וזה נופל עליהם). ואז הם באמת יכולים להתחיל כפשוטי עם או לא-יוצלחים, ולאט לאט נכנסים לתפקיד ומשתנים במידה זו או אחרת.

במלים אחרות, הייתי מצפה שאם האלים בוחרים באופן מודע את הגיבורים שלהם, שיבחרו מראש גיבורים אמיתיים ולא כהנים עצלים שאוהבים לישון עד הצהריים אלא אם כן יש סיבה נסתרת לבחירה, שהקורא (והגיבור לעתיד עצמו) עדיין לא יודע, ושתתברר במהלך הסיפור.

עלית עליי תמיד יש סיבה נסתרת... למה? את זה אני לא מתכוון לגלות :P

תודה אחי ממש נהנתי
מתי תכתוב את פרק 2 ???

יצא אחי . =] כולם מוזמנים לקרוא את המשך ההרפתקאות של החבורה בפרק השני במדור הגשות. =]